תעודת עניות שצריך בכלל לדון על זה. תעודת עניות, נקודה. אנחנו פה, ואני אגיד, אני רציתי לפתוח את כל הנושא של ג'וש. לפני שבוע וחצי, יום לפני הלוויה, אנחנו, הלומי הקרב, יצאנו להפגין. חסמנו פה, חסמנו את משרדי ראש הממשלה, חסמנו את הצומת של בגין למעלה. לא זז שום דבר, מבטיחים בוואטסאפ כדי להרגיע אותנו, אבל סליחה, יצאנו פאתטיים. וזה לא המקרה הראשון. יש עוד מקרה של עוד לוחמים שאני יכול להביא את כולם לפה עכשיו, שייכנסו לפה ויגידו איך הם נלחמו בשביל שחברים שלהם יקבלו את המינימום של המינימום של המינימום, שהמדינה הזאת, כפוית הטובה, צריכה להחזיר ולהוקיר להם. זה דבר ראשון.
דבר שני, לא יודע אם זה עלה פה בתחילת הוועדה. גיוס חרדים - חבר'ה, אתמול בלילה, היום בבוקר התבשרנו בבשורה, שאנחנו כבר לא עומדים על 76 הלומי קרב שהתאבדו ומסרו את הנשמה הטהורה שלהם. אנחנו עומדים על 77, ואני כל כך מתפלל שזה לא יעלה. לא היום, לא מחר וגם לא עוד שנה. אבל הבחור האחרון ששם קץ לחיים שלו הוא מפקד חרדי. חרדי. חשוב להגיד את זה ואני אחזור שוב פעם: מפקד חרדי, אז שאף אחד לא יבוא, שאף אחד לא יבוא ויגיד לי: אין גיוס. יש גיוס, ואם זה ככה, אז למה אנחנו צריכים להתגייס?
אני לא חוזר למילואים בגלל מה שקורה פה במדינה הזאת. אח שלי הקטן בא אליי לפני כמה זמן, לפני יומיים, שלושה - סליחה, אין לי תחושת זמן פשוט, מצטער מאוד, ברשותכם. מזה הרבה זמן שאני לא יושב אצל המשפחה שלי, אח שלי הקטן, ילד בן 9, מגיע לבית. אני הגאווה שלו. אני הגאווה שלו. אבל המשפט שהוא הוציא לא נכון: כשאני אגדל, אני אהיה הלום קרב. כי אף אחד לא מלמד אותם בבתי ספר שלא אומרים את זה, אז אני התעצבנתי והסתכלתי ככה - חברי הטוב מיכה ישב פה לפני מספר דקות, דיבר, אמר לכבודו שלא יגיד שנגמרה המלחמה כי לא נגמרה המלחמה, ואני דורש בכל תוקף שתכניסו את זה טוב לראש, כי לא נגמרה המלחמה. המלחמה שלנו היא לכל החיים. לקחתי ממנו כלב, כלב שהוא לא כלב שירות. זה כלב שהוא מאלף, בשביל שיהיה לי ביטחון ללכת להורים שלי, אחרי כמעט שנתיים שחזרתי מהמילואים, כי אני רוצה ללכת לארוחת שישי. ישבתי שם בממוצע בפנים אולי חצי שעה. כל חמש השעות האחרות הייתי בחוץ עם הכלב. פתחתי את הסיפור, אם אתם רוצים אני אקריא לכם פה הודעות, הלכתי לים, ישבתי, רשמתי מכתבים על גבי מכתבים להורים שלי כי אין לי אומץ לדבר איתם בפנים, ותודה שהמצלמות פה לא עובדות, כי רק מפה הם מכירים.
וכשאני בא לאח שלי הקטן ואני מתעצבן עליו, אני אומר לו: אתה לא תוציא את המשפט הזה יותר בחיים שלך, אז הוא לא מבין, והוא אומר לי: למה? זה לוחם שהלך להילחם, לא? אמרתי לו: לא, זה לוחם שהלך להילחם ולא חזר משם. ואם אימא שלי מגיעה למצב שהיא אומרת לי שהיא רואה אותי כל יום מת והיא מעדיפה שהיו מחזירים אותי בארון בקבורה צבאית, והיה את הכבוד הזה, אז היה עדיף, וגם אני הייתי מעדיף את זה אישית. כי אף אחד ואף גוף ולא שום דבר נותן פה את המענה הראוי ולא שום דבר ובירוקרטיה של קצין בצה"ל שבגלל שהוא לא היה קצין שלי והוא היה בחו"ל בשביעי לעשירי לא רוצה לחתום לי על טופס מחורבן, שבגללו כל הטיפול שלי וכל ההכרה שלי מתעכבת. אז מה אני עושה עם זה? מישהו פה מוכן להסביר לי? אני מתמודד מול שלושה ארגונים. נעים מאוד, אושר אואקנין, שוטר במשטרת ישראל. ב-7.10 על מדים של המשטרה יצאתי, על מדים של המשטרה. נתקלתי, ירו, הכל, אכלתי את הכל מהכל. איבדתי את כל החברים שלי. רק אתמול, רק אתמול ישבתי בבית וזה היום היחידי, אחרי שנתיים מפרוץ המלחמה שהצלחתי לחייך, כי החזירו את חבר שלי, חבר למדים, אח שלי היקר, רן, אח שלי היקר, החזירו אותו לפה, עם מדים של המשטרה. כבוד, כבוד וחבל שאין פה נציגים בוועדה הזאת של משטרת ישראל שיושבים פה. למה אין פה את הנציגים האלה? גיבורים במדים.
אתם יודעים מה שוטר בממוצע עובר ביום? אתם יודעים כמה גופות שוטר רואה? מישהו מכם מסקר את הדברים האלה? מישהו מכם הולך לשוטר ושואל אותו ברחוב: מה שלומך? איך אתה מרגיש שהיום פירקת את הבית? כי אני לא זכיתי. אני לא קיבלתי את הטיפול שלי. ארוסתי הייתה בחודש שמיני. מישהו יכול להסביר לי למה אני לא יכול להביא את הילד הזה לעולם? כי מהסטרס והלחץ נפל הילד. יום לפני יום ההולדת שלי הייתי צריך לקבל את הילד הזה מתנה ליום ההולדת שלי. יום ההולדת שלי ב-19.2 ואני דורש, למה אני לא יכול לקבל אותו ב-18.2 ולהיות שמח? פעם אחת בחיים שלי להיות שמח. כל הילדות שלי, ואני לא אפתח את זה, עברתי רק חרא ורק קשיים. ואני בא ואני אומר אני צריך לשבת פה ולצעוק את הצעקה של בן אדם שהוא בכלל בן חיי העולם הבא, יושב בכס המלכות עכשיו הכי קרוב לאלוהים. הכי קרוב לאלוהים. אז שמרו עליהם שישבו בישיבות שלהם שילמדו ושלא נעשה את האבדות האלה, ושלא נצטרך להילחם על פיסת אדמה, פיסת אדמה באמת.
זה הזוי, ולא שאני נכנס עכשיו לעניין גזעני או לא, אבל מוסלמי שמתגייס לצבא, מקבל חלקת אדמה. לוחם יהודי שנכנס ומתגייס לצבא ולא יוצא משם, אפילו את המטר על מטר שהוא אמור לקבל לא מקבל אותו. אתם מדברים איתי על דונמים? אני מדבר אתכם על שני מטר על מטר כדי שיוכל להיכנס. אפילו תצמצמו לנו את זה, אנחנו נסתדר בפחות. מבטיח הסתדרנו בפחות. מבטיח.
אני תלמיד ישיבה לשעבר, כול מקועקע עכשיו. חוזר בתשובה, ברוך השם, אבא, תודה. למה? בגלל המצב שלי. הבנתי שרק זה הפתרון. ואנחנו יושבים פה ודנים, אם נוציא תלמיד ישיבה מהאוזן ונגיד לו תתגייס לצה"ל, והוא יתגייס באהבה. אני מוכן להבטיח שכל תלמיד ישיבה יתגייס, אבל תנו את המענה הראוי. אלוהים, אלוהים, בבקשה תנו את המענה הראוי. למה אני צריך לשבת פה, ואשתו לעתיד צריכה לשבת לידי, אני הלום קרב, אין לי מה להגיד לה. ואני עמדתי והפגנתי וחסמתי ואמרתי שאני אעשה הכל כדי שהוא ייקבר בקבורה צבאית, ויותר מזה, רציתי ללכת לקחת את הגופה שלו, הינה היא פה והיא תגיד את זה, רציתי ללכת לקחת את הגופה שלו מאבו כביר, להוציא אותה משם וללכת להר הרצל ולחפור שמה, ולא חסר הלומי קרב שאמרו אנחנו נותנים לו את החלקה שלנו. מה זה הבושה הזאת? איפה אנחנו חיים, איזה מדינה? אם היה לי האופציה ואם היה לי היכולת הנפשית לקנות כרטיס טיסה, לצד אחד, הייתי עושה את זה מזמן. עוזב את המדינה הזאת. היא לא ראויה לנו. היא לא ראויה לנו המדינה הזאת. אנחנו יצאנו ונתנו את כל כולנו, ואף אחד לא בא ושם לי 200,000 שקל ואמר לי: אח שלי היקר, אם תחזור פצוע בנפש שלך, זה 200,000 לעורך דין שיסדר לך את כל הבירוקרטיה שלך. אף אחד לא עושה את זה. כלום ושום דבר. אני בא מהצפון, אני בא מהצפון, אני ישן פה. למה? אני בן 25 סך הכל. רוצה להקים בית, רוצה משפחה, רוצה ילדים, רוצה טיפול, רוצה דברים נורמליים. לחיות, רוצה לחיות. אי אפשר לחיות במדינה הזאת.
ארצות הברית, מלחמת וייטנאם, אות הוקרה. מדינת ישראל, סליחה שאני מוריד את זה, בבקשה. סיכת הלומי הקרב. דרך אגב, תוציאו תקציבים. מדברים איתי על תקציבים. קחו תעבירו את זה ביניכם, תוציאו סיכה כזאת שכל חבר כנסת במדינה הזאת ילבש. יענוד את הסיכה הזאת כי זה גאווה. מלחמת וייטנאם, ארצות הברית, הבינו שיש הלומי קרב, הוציאו אות ארגמן ללוחמים שלהם, הלומי הקרב. התחילו פיילוטים, טיפולים. הם יודעים להתמודד עם זה. מדינת ישראל מה עושה? את אות ההוקרה הזה, אני קיבלתי ממיכה כץ. חבר שלי הביא לי את אות ההוקרה הזה. בושה שאני צריך לקבל את זה מחבר שלי, שעד לפני שנתיים בכלל לא הכרתי אותו, למה? כי לא הייתי הלום קרב. לא הכרתי אותו, אבל הוא הביא לי אות הוקרה. אני עונד את זה עליי, לא יוצא מזה לא במקלחת, לא בשום מקום. בשום מקום לא עוזב את זה. אז איפה הסיטואציה? איפה הסיטואציה?
שמישהו פה יקום ויגיד: חבר'ה תעצרו. המאהל שלנו פה למטה. שתי דקות הליכה, מבטיח לכם, בהליכה סבבה עוד בטלפון. אתם יכולים לסגור עוד כמה דברים. תבואו למאהל שלנו. אנחנו ישנים שם בלי תנורי חימום. אתם ישנים בבית עם פוך, עם שמיכות, מזגנים. אני ישן שם בלי כלום. תגידו, אתם שפויים, אתם שמים לב על מה אתם דנים פה? יש לכם פה לוחמים שיושבים בחוץ, בקור, בגשם, בשמש, בלי חשמל, בלי שום דבר. מישהו פה דאג - לפני שבועיים, ניתקו פה את החשמל שלנו. מישהו פה דאג שחברת חשמל יגיעו? אנחנו מתרומות ומדברים וזה שילמנו כדי שיבואו לחבר אותנו בחזרה. איפה אנחנו חיים, חבר'ה? תתחילו להתעורר. לא לדון על תלמידי ישיבה ולא לדון - לא לגעת בהם. אסור לגעת בהם אפילו, אסור לגעת בהם. ואני לא אומר את זה כי לא הדעה שלי קיצונית לפה ולא לפה. הייתי גם פה ואני גם פה ואני אומר ואני דורש: תתחילו להקים ועדות בחדרים האלה רק להלומי קרב נטו.
דברי דובר/ת #63 | 1409 מילים